פוסט מספר 5 - לשמור על ההרגלים וגם טיסה ליוון
באחד הספרים שקראתי, או אולי זה היה פודקאסט, נאמר שאפשר לדלג רק על פעם אחת. יותר מזה, זה שבירת הרגל.
אז דילגתי על שבוע שעבר, והנה אני מוצאת את עצמי על סף ויתור נוסף.
בשבוע שעבר היה לי תירוץ מצוין, טסנו ליוון.
היום? כבר אין סיבה, רק תירוץ. זה כבר יום התאוששות…. לפני שחוזרים לגמרי לשגרה.
לא ציירתי בשבועיים האחרונים. הרבה עומס לפני יציאה לחופשה, ואז שבוע חלומי באי קורפו שביוון.
הייתי רוצה להגיד ניתוק טוטאלי, אבל לא באמת הצלחתי.
המעבר בדרך לדיוטי פרי עם תמונות החטופים היה מטלטל, מצאתי את עצמי בוכה את נשמתי, סיטואציה הזויה. הדיסוננסים של הנפש בתקופה הזאת מטורפים.
האי ביוון שבו היינו הוא קצת ישראל של פעם.
הכבישים לא מפותחים, עוברים דרך עיירות, אין קניונים או מרכזי קניות ממוזגים. הכל מתבצע ברחוב הראשי, חנויות, מסעדות, טברנות, בחום והלחות.
יש חופים נקיים, בלי אף אחד שמוכר לך כלום. לא כסא, לא מיטה, לא ארטיק או שתיה. פורסים מגבת וזהו….
נופים מדהימים, הרבה ירוק וים. ושקט כזה, מקום מדהים לחופשה אמיתית.
(בתמונה אחד מהחופים בעיירה סידארי, ותמונה של חוף ים ששחר המוכשרת ציירה.)
איך מוצאים איזון במציאות כמו שלנו?
תוך כדי החופשה, מתקיים במקביל החיבור האלחוטי הזה לארץ, שמזכיר כל הזמן, שיוון זו אשליה.
שבארץ יש מלחמה, וחטופים, ועקורים, וחיילים שנהרגים בקרבות, ואזעקות, ואין שקט.
הרעש הפנימי הזה לא שוקט גם אל מול חופי יוון הקסומים.
חוזרת למחשבות שלי על איזון בחיים. על הדברים שממלאים את הנפש.
בחו"ל לא עשיתי מדיטציות, רק ביום הראשון כשקמתי מעורערת ולחוצה. הלחץ הזה עבר בימים הבאים.
כמה משאבים אנחנו צריכים להשקיע כדי להרגיע את עצמנו במדינה המטורפת שלנו. ומתגנבות להן מחשבות של כפירה ושל יאוש, חייבים את זה? ומייד קופצים להם משפטי נגד, אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת. והרבה שאלות ותהיות, מה מכל זה באמת מוצדק? ומה הוא נטו פוליטיקה? והאם אלו שאנחנו נלחמים עבורם ילחמו עבורנו? והקול הפנימי מהדהד… כבר ראינו שלא…. הנה החטופים עדיין שם. מי באמת נלחם כדי להחזיר אותם הביתה? ומי עמד לצד תושבי העוטף? ומי עוזר לתושבי הצפון? ולמשפחות שאיבדו ילדים חיילים? ונרצחי הנובה וה 7.10. כמה כאב.
כמו במנדלה, מבפנים החוצה ….
רציתי לכתוב על אומנות…
ואולי האומנות תביא קצת שקט ורוגע למחשבות האלו?
אז חופשה זה נפלא. שינוי אווירה, נופים, אוכל וזמן משפחה. ואשרי אלו שגם מצליחים להתנתק מכל מה שקורה בארץ בזמן החופשה.
ובכל זאת, כמו במנדלה. מבפנים ואז החוצה. לשנות את הלך המחשבה הפנימי. ואז כבר הדברים יראו אחרת. וגם המציאות החיצונית תצבע בצבעים אחרים…. לפחות עדינים יותר.
אז כמעט שבוע חדש. חזרה לשגרה, לעבודה, לסדר יום.
לחזור למדיטציה ולתרגל הכרת תודה. ויש לי הרבה על מה להודות.
מקווה שבשבוע הבא אחזור לכתוב על אומנות ומנדלות.
אתמול שיתפתי חברה טובה במנדלה שציירתי לפני כמה חודשים לחברה אחרת. אותה מנדלה הגיעה כמו מסר מתוקשר, הצבעים, הצורות, היו מדויקים לאותה חברה שקיבלה ממני את הציור כמתנה.
החברה שאותה שיתפתי בסיפור, אתגרה אותי וביקשה מנדלה מתוקשרת גם עבורה. המסר שהיא בחרה הוא: "מסר על השלב הבא בחיי". בעודי כותבת כבר קופצים לי לתודעה הצבעים של המנדלה. מענין.
יודעת שיש בזה סוג של יעוד עבורי, מקווה להרחיב על זה בשבוע הבא.
ובכל זאת יוון הקסומה –
אם יוצאים מגלים מקומות מופלאים
באחד הבקרים שבהם כולם ישנו, החלטתי לצאת לטיול בוקר קצר.
חצי רדומה הגעתי אליו ב 7:00, ברחוב אין נפש חיה, החנויות סגורות, התיירים עוד ישנים. בית הקפה לא מראה סימני פתיחה מאחורי הקלעים…. חיכיתי כמה דקות והחלטתי שכנראה אין קשר בין שעות הפתיחה בגוגל לבין מה שקורה בטיילת.
גוגל מאפס הראה לי שבמרחק 5 דקות הליכה אמור להיות חוף ים, החלטתי לחפש אותו…
מהרחוב הראשי פניתי ימינה בסמטה שלא הראתה כאילו עומד להגיע ים בקרוב.
מבואסת על חסרונו של הקופאין בדמי, המשכתי לצעוד עד שהגעתי לגרם מדרגות ומולי נשקף החוף… חוף אמיתי, עם חול ים, מים כחולים, והמקום פשוט ריק. שני אנשים מבוגרים שוחים במים, ומעבר לזה, אני והחוף, לבד.
לא יודעת איך חלפו להם שעה וחצי, התבוננתי במים ובמפרץ, טבלתי רגליים, הקשבתי לשאון הגלים המתנפצים, הרחתי את מי הים, כל החושים פעלו. בשעה 8:50 חזרתי לכיוון הדירה, מצאתי את בית הקפה בשלב שלפני הפתיחה, מישהי עמדה ונקתה את דלת הכניסה. לא מראה שום סימנים שהיא מעונינת להזדרז או לפתוח עבורי. תבואי יותר מאוחר היא אמרה.
יש לך חלב שיבולת שועל? אולי, תחזרי יותר מאוחר ואבדוק.חייכתי אליה ועליתי לדירה, מרוגשת מהחוף הסודי שנגלה אלי. בזכות הגילוי הזה ביליתי יום מדהים עם שחר בים, הבנים נשארו בדירה, ואנחנו זכינו לזמן איכות מושלם.
