תמונות של געגוע
חברה טובה טובה טובה שלי עזבה אתמול את הקיבוץ, את ישראל. יחד עם משפחתה נוסעים לכמה שנים לחו"ל. אולי יחזרו ואולי לא. מה שבטוח שהפגישות שלנו, ההליכות המשותפות, שיחות הנפש לא ימשיכו להתקיים. שמחה בשבילה ועצובה בשבילי. ועדיין, בשיא הלחץ פחות מיומיים לפני הטיסה היא התפנתה לקיים הבטחה שלה.
את חייבת תמונות חדשות לאתר. תמונות שלך, לבושה יפה, מציירת.
עם מציירת אני בסדר, כל השאר פחות….
להתלבש, להצטלם… רחוק מאוד מאזור הנוחות שלי.
אבל באופן כללי, אני אוהבת להקשיב לה ולעצות שלה, ועכשיו כשהיא נוסעת, בילוי של שעתיים במחיצתה זה אושר צרוף גם אם זה אושר בשמלה.
אז היא חיטטה בארון הבגדים, שלפה כמה אפשרויות, המשיכה לארון של שחר, שלפה גם משם.
וזהו.
את פשוט תציירי ומדי פעם תחליפי בגדים, זרמתי.
יושבת ומציירת, והיא מצלמת, ומדי פעם אני נזכרת בהמון סיטואציות שהיו לנו יחד, ומחייכת. ואז נזכרת שעוד יומיים היא לא פה והעיניים מוצפות בדמעות. והיא מצלמת אותי ואני תוהה אם הסערה הפנימית הזו תשתקף אח"כ בתמונות.
אהבתי את התמונות.
ואני אוהבת אותך ותחסרי לי המון.
השבוע חזרתי לצייר, אחרי חודשיים של הפסקה. עדיין לא תמונות גדולות, סימניות חמודות מחזיקי מפתחות, העיקר להתחיל. נראה לי שעבר המשבר, וחזרה התשוקה לצייר. את הסימניות האלו נתתי במתנה לשני הבנים של החברה שטסה לאוסטרליה, מקווה שיהנו מהן.
לשמור את הקלפים לעצמי
תמיד יש לי איזה משחק גוזל זמן בטלפון. פעם זה היה קנדי קראש, קלאש אף קלאן, סודוקו וכו
המשחקים מתחלפים, האסקפיזם נשאר.
בתקופה הזו זה רמי קוב. משחקים קצרים של 10 דקות, אוהבת לנצח, שונאת להפסיד, שונאת עוד יותר להפסיק לשחק בתחושת הפסד והכי שונאת לגלות שעשר דקות הפכו לארבעים ועכשיו אני בלחץ של זמן.
אני חושבת שהאפליקציה הכי שימושית בטלפון שלי היא טיימר…..
בכל מקרה, שיחקתי נגד מישהו השבוע. היו לי קלפים טובים, אני מורידה אותם בכל סיבוב, והמסכן לא מצליח להגיע לסכום של 30 ולרדת. בסוף הוא מוריד סדרה קטנה. ושוב ממשיך לצבור.
מרגישה כבר את הניצחון מגיע, קצת חמלה לבחור, מעורבת בהרבה פרגון לעצמי….
והנה נשארת עם שני קלפים והוא בבת אחת מוריד הכל. עוד סיבוב אחד והוא מנצח.
ואני בהלם מהמחטף….
וחושבת לעצמי. ככה? זאת האסטרטגיה? לשמור את כל הקלפים לעצמי? לא לשתף אף אחד תוך כדי המשחק? יאללה…. העיקר הניצחון.
ומתחילה לשחק ככה. מורידה רק קלפים שצריכה להיפטר. סדרות שלמות משאירה לעצמי, שלא יהיו לעזר לאחרים. שלא ינצלו את הקלפים שלי כדי להוריד את שלהם. וקולטת שלא כיף לי.
לא כיף לי בלי לשתף את הקלפים שלי, ולא כיף לי ולא להיעזר בשל אחרים.
אולי הניצחון מתוק אבל הדרך מבאסת.
איך גם ממשחק רמי הצלחתי להתפלסף על מהות החיים?
אז החלטתי לפתוח את הקלפים, להנות מהדרך, גם אם זה עולה לי בהפסדים קטנים.
מקדישה את התובנות האלו לסבא וסבתא שלי זיכרונם לברכה, שלימדו אותי לשחק רמי עם חפיסת קלפים שאוי לנו אם היינו שוברים קלף בטעות.
הפרעת קשב קווים לאורה
שחר בבית, איזה כיף שהיא פה ואפשר לחגוג חנוכה. יש סופגניות, יש נרות, אבל איפה יש חנוכיה?
מחפשת ומחפשת, בסוף עולה לי רעיון….
המעמד של והמנקדים שלי, יכול להיות חנוכיה.
אמנם יש בו הרבה יותר חורים אבל הוא כבר עובר הסבה. מסדרת נרות, מברכים ומדליקים. שהחיינו.
בועז אומר לנו לכבות את הנרות, המעמד מפלסטיק ועלול להישרף.
לא! אסור לכבות נרות חנוכה. מבינה שאין ברירה, אבל דוחה את ההתמודדות. נו, שיאירו עוד קצת.
שחר מציעה שנעשה טפטופי נרות, ואני זורמת, בועז ועמית כבר פרשו.
יושבות לנו עם הכאילו חנוכיה, מטפטפות נרות לקערת מים ומקשקשות על עניני החיים.
בועז זורק לנו מהצד, תכבו את הנרות, ואנחנו בשלנו, כן כן רגע וממשיכות לטפטף שקועות בנטיפי הנרות המהממים.
אחרי כמה דקות שחר קולטת את הפלסטיק בוער, ואני באינסטינקט ובהיסטריה רוכנת לכבות, וכמעט נשרף לי השיער.
כיבינו, חצי פלסטיק נמס. ואיתו נמס גם הערך העצמי שלי.
מי מדליק נרות בפלסטיק? למה לא הקשבתי לבועז? ולמה כיביתי נרות חנוכה? ולמה אין לי מושג איפה החנוכייה? ולמה אני חסרת אחריות שלא חושבת על המקרה הגרוע ורק מדמיינת משפחה מאושרת לאור נרות? ולמה אני לא מקשיבה לבועז שרואה את כל זה, מתריע ואני מתעלמת?
הרבה למה… והרבה ככה.
וואללה תופסת את עצמי בן אדם אחראי, או לפחות מודע, איך שקעתי בהיפר פוקוס לפעילות יצירה ושכחתי מפוטנציאל השריפה המתחולל לידי?
אז תודה לאל ששחר שמה לב וכיבינו את זה בשניות שהרגישו יותר.
בחיי שזה נס חנוכה, ובכלל החיים עם הפרעת קשב וריכוז הם נס מתמשך. מאחלת לי איזון בין פוקוס להיפר פוקוס,
קשת
ביומיים האחרונים חווינו פרידה משתי נשים מקסימות מהקהילה שלנו, נשים שהחיוך, הניצוץ השובבי בעיניים והיצירתיות האינסופית היתה חלק מהן.
מקדישה את הפוסט הזה לכן, פאולין ורחל לאה היקרות והאהובות.
במהלך הלוויה ירד גשם (די נדיר במדבר שלנו) ולבסוף עלתה קשת מקסימה.
קשת בשמיים תמשיך להזכיר לי את קשת קסרוטי שנרצח בנובה ואת אמא שלו נטליה המדהימה שלוחמת את זכרו לזכרו.
הרבה עצב ומוות אנחנו חווים בתקופה האחרונה, הלוואי שהקשת הזו תסמל תחילה של תקופה חדשה, שיגיע נס חנוכה ושכל החטופים יחזרו!
