פוסט שמיני – למצוא את הסנטר

לקבל את זה שאנחנו בתקופה מאתגרת

השבוע הזה היה מטלטל ומציף וזה הגיע לשיאו ביום חמישי. למרות שהקפדתי לעשות מדיטציה בכל בוקר, עדיין לא הייתי רגועה.
ניסיתי להבין מה שם מערער אותי, בכל יום עוד קצת וביום חמישי ברמה של חוסר שקט.
אולי אלו השינויים בעבודה, אולי העובדה ששחר מסיימת שנת שירות וחוזרת הביתה. כל מיני אי סדרים, וריצה מדבר לדבר.
אולי ריבוי סדנאות מנדלות לבני נוער שהעברתי באותו שבוע.
כל אלו הם דווקא חלק מהיום-יום ובדרך כלל אני מתמודדת וצולחת גם שבועות עמוסים שכאלו.
והשבוע, ההתנהלות שלי שהיתה חסרת מנוחה באופן קיצוני. ביום חמישי בערב כבר הגעתי לשיא….
היה יום מורכב בעבודה, חזרתי הביתה לפגוש את שחר שבעצמה סיימה לארוז את חייה בקומונה בשנה האחרונה וחזרה הביתה.
אחהצ שוחחתי עם חברה שנשמעה בדיוק כמוני. מבואסת, ללא אנרגיות, מוטרדת.
והבנתי שזה פשוט באוויר. החוסר וודאות מה יהיה, המלחמה שלא נגמרת, והאיום של ציר הרשע לנקום את החיסולים.
סוג של שקט רועם לפני הסערה. קצת כמו לפני ליל הכטבמים. תחושה שמשהו רע עומד לקרות.
זה פוגש אותי בחלומות על אזעקות…. על טילים ויירוטים.
ואם זה כל כך דומיננטי בתת מודע ברור שזה משפיע על היומיום.