כולנו בסדר
אני לא כל כך רוצה לכתוב על המלחמה עם אירן. ודווקא הרתיעה שלי ממחישה לי את הטראומה שנוכחת שם. המעבר למצב מלחמה, טילים, אזעקות, בנינים הרוסים, פצועים והרוגים. הפצצות באירן, השמדת גרעין, ארה"ב, מלחמת עולם ואז בבת אחת. זהו סיימנו. נגמר חזלש. ניתוק.
לא לא. לא חזלש בכלל… עברנו פה חתיכת שקשוק. מי שבפיזי, מי שבריגשי מנטלי. מי שגם וגם.
טלפונים רוטטים. צלילים צורמים ואז אזעקה. ובום של יירוט. כשבמקביל הקרובים שלנו במקלטים, והרולטה מסתובבת… איפה יפול הטיל.
פגישות עם משפחות שברחו מהמרכז ובאו להתארח בערבה. חלקן עם בתים הרוסים חלקן מפחדים ממה שיגיע, חלקן מנסים למנוע מהילדים להיחשף למראות הרס השכונה. ואז זה נגמר בבום. כמו הבום של היירוט, שאחריו אפשר לצאת מהמרחב המוגן ולחזור לעולם…
כבר כמעט שנתיים שאנחנו במצב של מלחמה, החטופים עדיין בעזה, והחיילים שלנו עוברים מחזית לחזית. עזה. לבנון. סוריה. כמו סרט אימה כשבתוכו דחוס חלק קשוח במיוחד. אם זה היה סרט, הייתי מגדירה אותו 18+
חבל שכל ילדי ישראל היו צריכים לצפות ולהיות שחקנים בסרט הזה שכל כך לא תואם לגילם.
השתדלתי להתנתק מהחדשות. פותחת ynet רק אחרי אזעקות… לבדוק מה חומרת הנזק.
רק פעם אחת נכנעתי לחדשות. כשנפל טיל בחולון וההורים לא ענו מהמקלט… החרדה שלחה אותי לחפש ודאות בחדשות, אולי אזהה את הבנין שנפגע . מעגל אכזרי.. סטרס… נסיון למצוא ודאות וביטחון בחדשות…. תוספת של עוד סטרס….
לא מבינה למה אנשים עוטפים את עצמם 24/7 בערוצי חדשות ובעיתונים.
בכל התקופה הזו אני מזכירה לעצמי, שהשאיפה שלנו היא לחיות בשלום. ככה לפחות הייתי רוצה להאמין…
לא יודעת אם זה אפשרי בכלל, אבל הייתי רוצה לקוות ששלום הוא השאיפה ולא מלחמה והרס.
סור מרע,עשה טוב, בקש שלום ורדפהו
בספר ארבע ההסכמות (כבר כתבתי עליו פעם) ההסכמה הראשונה היא טוהר המילה.
אני חיה בתוך קהילה, וגם מקום עבודה הוא סוג של קהילה, ואני מרגישה שככל שהקשרים הבינאישיים מתחזקים זה לכאורה פותח לגיטימציה לדבר על אנשים אחרים, שהם לא חלק מהמעגל הקרוב.
יש גבול דק בין לשתף חבר בקושי שיש לך מול אדם שלישי, לבין ריכולים או לשון הרע. קראתי את הספר הזה מזמן, מחצית מעשרת הדיברות הן בין אדם לחברו, הכל ידוע, ועדיין לשון הרע עלולה להפוך לדרך חיים.
כדי להיות יותר אקטיבית בבחירות שלי, בחרתי לצייר את המנדלה הזו. נצור לשונך מרע… סור מרע ועשה טוב.
תמיד אהבתי את הניגון הזה… אז גם המנדלה הזו מתוקשרת. התחברתי לאנרגיה של המילים, האזנתי לשיר, וביקשתי שהמנדלה תשקף את המסר.
פרפצקציוניזם
ועוד אנקדוטה על עקשנות.
שלוש פעמים ניסיתי לכתוב את הפסוקים במרכז המנדלה.
זו פעם ראשונה שאני מוסיפה כתב יד לציור.
בהתחלה בזהב על רקע שחור , והטוש לא התאים. מחקתי הכל.
צבעתי בתכלת וכתבתי שוב בשחור. זה לא היה מספיק בולט. הוספתי הבלטה. זה יצא מטושטש. הוספתי עוד כיתוב לבן על השחור. זה לא נראה טוב.
שוב מחקתי הכל…
התבליט נשאר ועליו כתבתי בשחור.
כמה שיפוט וביקורת יש כשדברים לא נראים מספיק טוב…
בפעם השלישית זה כבר היה לשביעות רצוני.
קיוויתי שזה יצליח בניסיון הראשון.. אבל אי אפשר לקצר תהליכים, ויש מחיר ללמידה של טכניקה חדשה.
"זה שהיה כאן קודם" -מאת אורי לברון, אנחנו מי שחלמנו שנהיה?
תובנות מספר חדש שהתחלתי להאזין לו – זה שהיה כאן קודם. אורי לברון.
איזו המצאה נהדרת זו ספר קולי. במיוחד כשמי שמקריא עושה עבודה נפלאה. אני אוהבת בעיקר ספרי בילוש ומתח. בדיוק סיימתי את תיק איה ונהניתי מאוד. אני משתמשת באפליקציית ליבי, משאילה את הספרים ללא שום תשלום, ובוחרת את הספר שזמין כרגע.
ואיזה מזל שהספר זה שהיה כאן קודם היה זמין. הרבה חומר למחשבה…
אני רק בהתחלה, אבל הסיפור סוחף ממש. מדובר על גבר בן 49 שבעקבות נפילה מסולם נפגע בראשו. החלק שנפגע במוח מוחק מהזיכרון שלו יותר מ 20 שנים וכשהוא מתעורר בבית החולים יש לו זיכרון עד גיל 24. מבחינתו הוא בחור צעיר, שותף בבר ומאוהב בחברה שלו. רוצה להיות חקלאי וללמוד אגרונומיה. כשהוא מתעורר הוא מנסה להבין מי הוא היום… ומגלה שהוא נשוי, עם שני ילדים, עובד כיועץ פוליטי לראש הממשלה, מבוגר עם כרס, שלא מזהה אף אחד מסביבתו.
הפער בין הדמות שהוא היה למי שהוא היום מובילה אותי להרבה שאלות על הגשמה ומימוש.
האם בגיל 24 נוכל לדמיין את המשך חיינו? איפה נגור. במה נעבוד. מי יהיו התחביבים שלנו. איזה חברים ישארו בחיינו. האם נתחתן. נתגרש. כמה ילדים יהיו לנו. אם בכלל….
לאיש בסיפור היו חלומות ושאיפות. האם הפער בין האידאלים שלנו לכיוון אליו ניקח את חיינו הוא כל כך גדול?
תנסו להיזכר במי שהייתם בגיל 24, כמה הדמות הזו שונה מהדמות שלכם היום?


