קריאת ספרים, פיפי של התרגשות וחטאים קטנים בספריה
כשהייתי ילדה הייתי קוראת. המון! כותבת את השורה הזאת וקופץ לי מספר לראש – 3097.
הזיכרון שלי לא משהו… אבל מדי פעם קופצים לי מספרים לראש… אז זה המנוי שהיה לי לספרייה.
זוכרת אותה, גדולה, ספרים מסומנים: אדום לכיתות א-ג, צהוב ד-ו, ירוק ז-ח, ואז לבן לכיתות ט ומעלה (ט זה כבר מבוגרים?? לא פלא שהיו שם ספרים שקראתי בתיכון כמו ספרי אימה של סטיבן קינג, ופרחים בעליית הגג ועוד כל מיני זוועות…)
שני זיכרונות מוזרים יש לי מהספרייה.
אחד עדיין רלוונטי – פיפי של התרגשות. הספרייה הייתה במתנ"ס, הייתי מדפדפת בין מדפי הספרים, מחפשת את הספר הבא בסדרה… מוצאת אותו זמין ומההתרגשות נהיה לי פיפי… כן, זה עדיין קורה – פיפי התרגשות 😊
מחביאה את הספר שוכב מתחת לכל שאר הספרים, יוצאת מהספרייה, עולה מהר במדרגות לשירותים ומתפללת שלא ייקחו לי את הספר.
בדלפק הייתה יושבת ספרנית, מוציאה את הכרטיס הלבן ורושמת את המספר שלי – 3097.
אחרי כמה שנים הכניסו מחשב לספרייה.
זוכרת שהייתי מסתכלת בהערצה איך הספרנית מקלידה את הספרות בלי להסתכל.
הדבר השני, והוא מביך הרבה יותר – היה חטא הגניבה.
היה לי מנוי לשני ספרים. רק שניים… כשהייתי ממש קטנה והספרים היו קצרים, הייתי מתחילה לקרוא בשדרה בדרך הביתה. הולכת עם הראש בספר, לפעמים פוגשת עמודי חשמל – במקרה הטוב עם הרגל, במקרה הרע עם הפרצוף.
זה לא עצר אותי.
הפתרון היה להחביא את הספר השלישי.
שניים הצגתי לספרנית, את השלישי החבאתי בתיק.
שלושה ספרים כבר היה מחזיק אותי יומיים-שלושה.
אחרי כמה שנים הספרנית הציעה לי להשאיל שלושה ספרים – ובזה הסתיימה גניבת הספרים המושאלים שלי.
סבא מביא לי ספרים
לסבא וסבתא שלי הייתה חנות מכולת. גם משם יש זיכרונות מביכים, אבל זה לפוסט אחר.
כשהם סגרו את המכולת סבא הלך לעבוד כמחסנאי או משהו כזה.
לא יודעת בדיוק מה הוא עשה, אבל הוא עבד בהוצאת ספרים! חלום חיי…
בכל שבוע היינו מגיעים לבקר אותם ברמת גן והוא היה מביא לי 10 ספרים לקרוא. הם היו קצת פגומים, אבל למי אכפת?
הייתי ילדה… לא חשבתי עליו סוחב עבורי ספרים באוטובוסים.
אני חושבת שביקרתי אותו שם פעם, אבל אולי זה רק בדמיון שלי. תודה סבא על הכל!
קריאה בין דורית
אבא קורא איתי
אני זוכרת את אבא שלי יושב איתי ביחד ואנחנו קוראים בעיתון בשם אצבעוני.
לפני כן היה עיתון ראשית קריאה בשם פילון, נראה לי שהייתי בגן.
זוכרת את העיתון מגיע בדואר, ובהתרגשות אנחנו פותחים אותו וקוראים יחד.
זוכרת גם ציורים שהייתי צובעת, בעוד אבא מקפיד שלא אצא מהקווים.
כשגדלתי כבר היה לי מנוי על עיתון נוער ויש מצב שאפילו כתבתי לשם כתבות – אבל זה זיכרון עמום…
והיום
כשהשתחררתי מהצבא עוד הייתי קוראת, אני זוכרת שחברה טובה שלי עבדה בצומת ספרים.
ואז איכשהו זה נעלם… אולי הלידה של הילדים… אולי כניסת הטלפונים הסלולריים.
אולי העומס של החיים. לשבת על הספה ולקרוא פשוט לא מסתדר לי…
הפרעת קשב. חוסר סבלנות, תעדוף של זמן פנוי, החיים….
אבל גיליתי את הספרים הקוליים. אני מקשיבה לספר תוך כדי סידור הבית.
הנוסחה פשוטה: ספר מעניין = בית נקי ומסודר. ספר משעמם… שוכבת על הספה עם פייסבוק.
בהתחלה הייתי משאילה דרך icast, אח"כ עשיתי מנוי ל-Storytel, ולאחרונה גיליתי את ליבי – שמאפשר לי להשאיל ספרים חינם. מטורף! סיימתי ספר מתח בשם "תנעלי את כל הדלתות". ו…. מנסה לחזור לקריאה רגילה – אבל הפעם בדיגיטלי.
יותר פשוט לי מלהחזיק ספר. קניתי את "חף משפע" של עומר ברק. מקווה שאתחבר.
אני קוראת לילדים
כשהילדים היו קטנים הייתי מקריאה להם ספרים שלמים. בהתחלה ספרים לילדים צעירים, ואז את הארי פוטר, האריה המכשפה וארון הבגדים ועוד. מי שנדבק בחיידק הקריאה הוא עמית. מגיל צעיר הוא נמשך לספרים, ויכול לקרוא את אותה סדרה שוב ושוב ושוב.
אחד הספרים הראשונים שהוא קרא היה כראמל, ועד היום כל ביקור בקניון מוביל אותנו איכשהו לסטימצקי.
היום הוא קורא בעיקר ספרים של ריק ריירדן, ולשמחתי מצליח לקרוא גם באנגלית. שמחה שיש לו סבלנות לזה, כיף שהילדים הם שדרוג של ההורים. ומרגש אותי לראות איך הם לוקחים תחביבים שהיו לי ולוקחים אותם לכיוון שלהם. שחר עם האומנות, עמית עם הקריאה.
כראמל
לפני כמה שנים הגיעה לאזור שלנו מאירה גולדברג ברנע, הסופרת של כראמל. אני קראתי את ספרי המבוגרים שלה, עמית קרא את כראמל ואפילו צפינו יחד בעונות הראשונות ששודרו בטלוויזיה. אז הלכנו יחד למפגש וכאות הערכה לספרים המדהימים שלה ובכלל לאדם המופלא שהיא ציירנו לה ציור משותף. שחר ציירה את כראמל, אני את המנדלה והתרגשנו לתת לה את זה בסוף המפגש ולצאת עם ספרים חתומים.
טיפול בהפרעות קשב – והפעם: אטנט 20 מג
עברו כמה חודשים מאז שניסיתי לקחת אטנט.
הפער בין למה אני צריכה את זה בכלל, לבין יש דרכים להקל על החיים, הוא פער שקשה לי לצמצם.
במיוחד שבינתיים שלושת הנסיונות הקודמים לא הצליחו. פעמיים ריטלין ופעם אחת אטנט 10.
מנסה עכשיו שני כדורים של אטנט. נראה מה זה יעשה.
בינתיים הנסיונות הקודמים לא היו טראומטים, אבל רק האטו אותי, לא הרגשתי מפוקסת יותר.
כולם ישנים בבית… מעניין אם ישימו לב, אם משהו ישתנה בהתנהגות שלי.
אני מצליחה לתפקד ביומיום, לא כמו שהייתי רוצה, אבל דברים עובדים.
הכשל העיקרי הוא בלימודים. לא מסוגלת לשבת ללמוד.
ואם יום אחד ארצה לעשות קורס מקצועי או אפילו תואר זה לא יעבוד…
ניסיתי בהמון מסלולים, אני לא מסוגלת להישאר מרוכזת. משעמם לי.
יוצאת החוצה. או סתם לא מבינה מה רוצים כי מעמיסים המון מידע ואני מוצפת.
מה שבטוח שהפעם לבלוע תרופה היה פחות דרמטי. בואו נראה מה יהיה מצבי בעוד שעה…
עכשיו 11:30
כבר היה אמור להשפיע. אז אולי הדיבור שלי יותר שוטף ופחות מחשבות מעכבות. אבל הראש עדיין מרגיש בתוך ענן ואין לי יותר מרץ ממקודם. אבל אולי חסר לי הקפה השני שאני רגילה לשתות בבוקר. ננסה.
כבר 13:15
לא הייתי נכנסת לנהוג ברכב. מרגיש קצת כמו אחרי הנג אובר. בטח לא יותר חדה ומרוכזת. אולי המחשבות פחות קופצניות אבל התפקוד לא משהו, אין יותר מרץ, או רצון לסיים משימות. אז כן, זה משפיע על המוח. אבל לא חושבת שזה האפקט הרצוי.
ערב – אז לא… האפקט המיוחל לא הגיע גם הפעם. מה כן הגיע? חוסר תיאבון מוחלט, מהבוקר ועד הערב. צמא מוגבר לאורך כל היום, וחוסר רצון לאכול.
חברה שלחה לי פודקאסט של ד"ר ליאת יקיר, שמסבירה למה כדאי שנקבל את עצמנו כמו שאנחנו ונוותר על חומרים כימיים במוח. כנראה שהקונפליקט הזה ימשיך להדהד לי…
