למצוא את האפור וגם פגישה מוזרה עם חמור בזריחה
החיים הם לא שחור-לבן
בתחילת השבוע המשכתי לעבוד על המנדלה בגווני האפור. אני לא אשתף בינתיים כי זו מתנה לחברה שממש בקרוב עוברת לביתה החדש.
אותה חברה חובבת את גווני השחור לבן אפור, ולפני כמה שנים הכנתי לה מנדלה בצבעי שחור לבן.
זו מנדלה שמורכבת משני קנבסים נפרדים שמהווים תמונת ראי.
קצת כמו השינוי בין שתי המתנות – אני חושבת שהתהליך שעברתי בשנים האחרונות היה למצוא את האפור…. מענין נכון?
במנדלה האחרונה שציירתי השבוע השבוע יוצרים שישה גוונים של אפור מערבוב של שחור ולבן. מדהים לראות איך פתאום יש המון גוונים בין שני הקצוות.
אז כן, למצוא את האפור. לא הכל חייב להיות בקצוות. זה באמת משקף את ההתפתחות שלי.
אפילו ברגע זה, ממש לפני כמה דקות… הבנתי שאין לי תמונה להעלות כתמונת נושא לפוסט. כי אני לא רוצה לחשוף את היצירה עד שאתן אותה כמתנה…
דמיינתי את הפוסט בלי תמונה של מנדלה. וזה גרם לי לרצות לוותר על הפוסט השבועי . כי זה לא יהיה מושלם…
שחור או לבן.
נשמתי והחלטתי לשחרר את הקיבעון הזה. להתחיל לכתוב ומשהו כבר יגיע…. יש אפור בין הקצוות...
אז הנה, גם עלה רעיון תוך כדי כתיבה ואשלב את המנדלה הקודמת שהכנתי לפני כמה שנים.
וזה עוד משהו שמתפתח אצלי, לשחרר ולסמוך. גם אם אין לי כרגע פתרון, לתת לזרימה של הדברים להביא איתה את הרעיון.
סדנה שהתחילה בסגנון הקיץ של אביה והתפתחה למפגש סופר כיפי
אתמול העברתי סדנת מנדלות לכמה משפחות שמתארחות במלון. היה ממש כיף. הן איחרו ומצאתי את עצמי לבד, מחכה 15 דקות סטייל הקיץ של אביה.
בעודי יושבת ומחכה עלו כל המחשבות המציקות... הנה. הם שכחו. הם לא יגיעו. בטח היקום רומז לי שאני לא בכיוון. זה בגלל שלא שמתי גבולות והסכמתי לעבוד בשישי אחהצ. איזה כישלון אני שאף אחד לא בא לסדנה שלי.
ועוד כל מיני מחשבות איכסה. יאמר לזכותי שהתעמתתי איתן בזמן אמת… עם חלקן לפחות.
אחרי רבע שעה נכנס נער בלונדיני בערך בן 13.
אמרתי לעצמי שאין מצב שהוא בא לסדנה… מתבגר… בן… לבד… בטח רק בא לשאול משהו. והוא שאל.
"כאן הסדנה של המנדלות…?" עניתי שכן וכיף שבא. אמר שכל שאר המשפחות בדרך וסליחה על העיכוב.
והם נכנסו, מבוגרים וילדים בשלל גילאים. ראו את הדוגמאות להשראה והתרגשו.
האמהות התנצלו מראש שהילדים עם הפרעות קשב, סוערים, אחרי הים. שאני לא אקח אישית אם לא תהיה לכם סבלנות… הנה גם להן יש מחשבות מעכבות שממש לא התממשו במציאות.
בפועל, כולם פשוט שקעו לתוך זה.וזה היה מדהים. אף פעם אין לי מושג לאן זה יתפתח. הם לא מכירים את הטכניקה, אני מלמדת ואז מנחה כל אחד לפי הכיוון שזה תופס.
ההורים עושים בדיוק כמו שאני מסבירה. הם כבר מתוכנתים להקשיב להוראות….
אבל הילדים. הם שואלים הרבה שאלות שמתחילות ב "אפשר"..?
אפשר לא לעשות לפי הקווים? אני יכול לערבב צבעים? מותר סתם לצייר? אפשר להחליף דף לצבע אחר? אני יכולה לעשות אחרת ממה שהסברת? ואני מקפידה להגיד להם כן על הכל. ומדגישה שבאנו להנות. וכל אחד יוצר אחרת…
ובכל זאת מכחול…
ולמדתי כבר מסדנאות קודמות שתמיד יהיה ילד עם נפש של אומן. שפתאום יבקש מכחול. בסדנאות קודמות לא היה לי… מכחול לא קשור לסוג הזה של יצירה … אבל הפעם כבר ידעתי שמישהו יבקש. והילד הזה שצייר מנדלה בדרכו, ואז פתאום היה לו רצון לצייר נינג'ה. זה מה שהוא ראה בדמיון. איזו זכות זו היתה עבורי, לתת לו מכחול ולאפשר לו ליצור בדרך שלו.
להתמודד עם טעויות
העבודה עם מאות ואלפי נקודות יוצרת תמיד מקום של טעות. אי אפשר שזה יהיה מושלם. לפעמים הצבע נמרח, טועים בדוגמה, משהו מתפספס. ואז רואים את אלו שזורמים וממשיכים, או אלו שמתחילים לתקן, מוסיפים צבע, מנסים לטשטש. ויש את אלו שפתאום מתייאשים. יושבים עצובים או כועסים בתחושה שהרסו את היצירה.
פה ההזדמנות שלי לעשות את התיקון, להחזיר אותם לשטח האפור. אני לוקחת את הציור ומרחיקה מהם…
פתאום הם רואים את זה מרחוק והטעות נעלמת בין כל הנקודות והצבעים.
והם מתרגשים מהיצירה הכוללת שלהם. ומזדחלת מין גאווה ותחושת סיפוק.
ואני מנחה אותם להמשיך. ואומרת שעם הטעויות אנחנו מתמודדים בסוף. ומבטיחה למצוא דרך יצירתית להתמודד עם זה. ומראה להם שגם בדוגמאות שהבאתי יש קצת טעויות. זו עבודת יד ואנחנו לא AI. אז ממשיכים לעבוד ולא נתקעים על זה….
והפיתרון כבר יגיע תוך כדי תנועה. כבר כתבתי את זה. נכון?
סלפי עם חמור ?!
השבוע התמדתי יפה עם המדיטציה בבוקר. עם ההליכות קצת פחות…
בימים הראשונים כן. אבל באמצע השבוע היתה חוויה הזויה שרק חיכיתי להגיע לסופ"ש ולתעד אותה כאן. זה קצת כמו קומיקס…
הסיפור שווה קריאה, אבל התמונות בסוף priceless ….
אני יוצאת להליכה בבוקר דרך שער שמוביל אותי מחוץ לקיבוץ לכיוון מטע התמרים. ההליכה היא צמוד לגדר ההיקפית, עד שאני מגיעה לשער היציאה, רק שהפעם מעבר לגדר אני רואה חמור. הוא עומד ומסתכל עלי ונמצא בין הגדר לבין עוד גדר נמוכה מחוטי תיל שבעצם מפסיקה רק סמוך לשער כדי שאפשר יהיה לחצות אותה ולהגיע למטע.
אבל החמור רחוק מהשער ונמצא בין שתי הגדרות הולך לכיוון ההפוך ומתרחק מהפתח שדרכו יוכל לחזור.
המחשבה הראשונה שלי… יופי הוא תקוע שם אז אני יכולה לצאת להליכה והוא לא יעשה לי כלום.
מגיעה לשער ונכנסת. והחמור מסתכל עלי ומתחיל להתרחק. אני מבינה שהוא ימשיך ללכת הוא ממש יתרחק מהפתח ויגיע לאזור בלי תמרים, בלי אוכל ומים.
מחליטה לקרוא לו… ככה כמו לכלב… השמש עולה. אני במדבר מדברת עם חמור.
הוא שומע אותי ומסתובב… אני ניגשת אליו מהצד השני של הגדר תיל והולכת לצידו מובילה אותו לפתח. והוא מקשיב והולך במקביל אלי….אני מתרחקת ומסמלת לו שהנה הפתח…
ואז זה מכה בי. הוא עומד לעבור בפתח ולהתקרב אלי באמת.
טוב, אני לא מבינה בחמורים, ובגדול מעדיפה לשמור מרחק מכל מה שהוא לא כלב או חתול. לא רוצה בעיטה, נשיכה. או כל מיני כאלו (מי אמר מחשבות מלחיצות ולא קיבל).
אז החמור מתקרב ואני מסבירה לו שהוא מוזמן לרוץ לעבר הזריחה היישר למטע… אבל הוא חמור, לא מבין.
הוא דווקא חושב שלומר תודה מקרוב זה יותר מנומס. אני באמת בסדר עם זה שהוא יתרחק ממני, לא חייבים ממש חיבוק ונשיקת תודה.
אבל הוא מתעקש ופשוט מגיע עד אלי. ממש אלי. עומד לידי. כמו כלב שמחכה לליטוף….
אז זרמתי, וואללה הוא בא בטוב. אז נרגעתי, וליטפתי אותו, טפחתי לו על הגב והסברתי לו שתמרים טעימים מחכים לו במטע.
הזמן עבר, והבנתי שהליכה כבר לא תהיה היום… הלכתי חזרה לכיוון השער. אבל חמוריקו החליט שהוא מתגעגע ורוצה לבוא איתי…
וממש הסתובב והלך איתי בדרך חזרה לשער.
הסיטואציה הזו היתה כל כך מוזרה ומצחיקה שפשוט החלטתי לעשות איתו כמה תמונות סלפי, כי אם כבר הוא מחייך ככה… לא נצטלם?
בסוף הסברתי לו שאין מה לעשות, צריך להתחיל את היום.. ליוויתי אותו חזרה לכיוון המטע, והוא החליט לשחרר ולחזור לחברים שלו.
מדבר, חמור וזריחה - מה צריך יותר מזה ...
אז כן, יש לנו חמורים במטע. הם אוכלים בעיקר את הענפים והעלים היבשים. אולי גם תמרים…
הוא נראה קצת פצוע, מניחה שזה מהקוצים של הדקל… אבל הוא היה נראה בטוב, ושמחתי שעזרתי לו לחזור לחבר'ה שלו.
מעניין אם עוד ניפגש …….
